לגדל תאומים

להיות אמא לתאומים ועוד כמה צפופים – סיפורת

איך זה נראה לפעמים, כשהתאומים שלך מכינים לך מסלול התשה שנראה לפעמים שהוא לא נגמר? ואיך זה כשהם משתלבים בשיירה של פצפונים וצפופים? תמר עבודי מספרת.

תמר עבודי, בתוך המשפחה, סיון עט

לא מסתכלת על השעון. העיניים שלי שורפות מעייפות ואני משערת שחצות היה פעם. קוראת 'שמע', והמוח שלי מתחיל לצלול לשינה שייחלתי אליה בעשרים וחצי השעות האחרונות. השרירים שלי הלבישו והאכילו והשקו וליטפו וסידור וניקו ובישלו והלכו לעבודה וחזרו, מתחילים להתרפות אט אט אט אט.

בום!!!

נעמי צורחת והמוח שלי מזיז את השרירים אוטומטית. מוצץ לפה, שמיכה, שקט, דשדוש למיטה, צלילה לשינה אט אט אט – 

בום!!!

שירה בוכה. המוח שלי מרים את הגוף שלי המזרן הנוח שקנינו לפני החתונה. יקר, שווה, עם קפיצים חזקים. הוא שולחת הברות מרגיעות לשירה, מרים את היד שלי ללטף את הלחי שלה ומחזיר את הרגליים לכיוון חדר שינה. שוקע אט אט אט –

בום.

אני מתחננת למוישי, ששקוע בשינה גם הוא, לקום עכשיו לאלישבע. נגמר לי הכוח, המוח שלי שוקע אט אט אט.

החלומות שלי היו אחרים לחלוטין. היה בהם בית עם גג אדום. גרנו באיזושהי פינת חמד מדהימה שמצאנו ביישוב קהילתי. עבדתי בחינוך, בדיוק כמו שרציתי, והחתן שלי היה ראש הכולל שמה. ארבעה ילדים מקסימים, עם שערים חלקות, גוונים עזים ופוני בובה לילדים. הייתי קולעת להן צמות דקיקות בכל בוקר וקושרת סרטים ורודים.

לבנים הייתי רוקמת כיפות שיתאימו לבגדים. הרבה כתום היה בדמיונות שלי, ותכלת עם צהוב. זה היה על רקע של כיפה כהה. כל אחד מהם היה נראה כמו נסיך, וקיבל חצי שעה יומית עם אמא לפטפוטים, לסיפורים ולרקימת קשר כמו שידעתי שילד צריך לקבל.

בתכנונים שלי, לכל ילד היה גם תפקיד. ככה יצא במינימום מאמץ הבית היה נקי, מסודר ומטופח, מאוד.

הייתה לי שכנה מעצבת שתפרה לי וילונות כאלו, עם מלמלות, תואמים לכל החדרים, אהבתי לחלום אוחתם בסגול. נראה אם האיש העתידי שלי יאהב גם הוא סגול. האוכל בכל יום היה מורכב גם ממרק ומנה אחרונה חוץ מהעיקריות, לפעמים הייתי  סולחת לעצמי, בחלומות. מלמדת אותי לא להיות פרפקציוניסטית ושצריך להתגמש בכל מיני תקופות בחיים. אז היו פיצות על פיתות לארוחות צהריים, וסלט קצוץ גס לקול צלילי מוזיקה. לפעמים קלאסית לפעמים שירי ילדים וחסידי.

הווילונות האולי סגולים, היו נקרעים מדי פעם. כי הילדים שלי היו שובבים ומלאי מרץ, וכשנחתי בצהריים הם היו גוזרים אותם (ככה שמעתי פעם בקלטת ילדים עליזה, וזה הסתדר יופי עם הצורה שבה רקמתי את החיים שלי.). בחלומות שלי תפרתי את החלקים הגזורים בתפרים גסים ובחוטי צבעוני, כדי להדגיש את הפשע השובב, מלא חיים וחיות. וילדות חיננית ופורחת, שנוכל תמיד להסתכל ולשמוח במתנות האלו שבורכנו בהן.

כל כך בורכנו בהם!!! במציאות שלי באותה תקופה הייתי בת סמינר מלאת מרץ וקצת משועממת. אחת מתוך שלוש בבית. האחיות שלי, הגדולות, כמעט נישאו כשאני נולדתי, הפתעה ענקית ומשמחת. כזו שההורים שלי ידעו כל כך להעריך ולשמוח בה, וכל כך לא הייתה להם כבר סבלנות ואורך רוח לקוקיות עם הסרטים שחלמתי עליהן. אז אתן אותן לילדות שלי, את הקוקיות. אין פשוט מזה.

כרק כשבאתי לפתור את החלומות שלי, הכל התחיל לחרוק.

בתחילה עוד היה בית עם גג אדום. אמיתי. ממש בקצה העיר. והיו אפילו וילונות שאחותי תפרה לי, עם מלמלה. למוישי לא היה אכפת שזה יהיה בסגול, אבל אמא שלו הסבירה שאפור עדיף, סולידי ולא תלוי בשום 'מודה'. ככה היא אמרה ואני הסכמתי לוותר, במיוחד שחיכיתי כבר לתינוקת. היא נולדה כמו בחלומות, עם שיער חלק כדבש. 

אחר כך הגיעו נתנתאל ואפרים, קצת מתולתלים אבל ממילא הם בנים, ואני המשכתי לפנטז על הכיפות שארקום, תואמות לבגדים.

ואז, כשאלישבע הייתה בת שנה בלבד, ועדיין לא הספקתי להתאים לוחות ותפקידים וחצי שעה ביום עם אמא, כי הם היו קטנים וצפופים כל כך, ובכלל – היה לי ברור שעכשיו תהיה תקופה של שקט, ושל הגשמת החלומות שלי ששוכבים מסודרים במדף העליון של המוח ומחכים להתגשמות, הגיעו שיה ונעימי בבת אחת ובהפתעה גדולה לחיים שלנו. מתוקות מתוקות, זהות ממש, מתולתלות לגמרי ובעיקר – לא מפסיקות לצרוח כבר שנה ורבע ברציפות.

הרופאה טוענת שאלו שיניים. כן, יש דבר כזה שבגיל שמונה חודשים שיניים מציקות לתינוקות, ככה היא אומרת, רגועה אחרי שנת לילה רצופה. האחות מציעה לי לגשת למרפאה בעיסוק. אולי הן חוות קושי בוויסות החושי. זה מוקבל אצל תאומים שנולדו מוקדם. השכנה מספרת על פיזיותרפיסטית, ואחותי בכלל עשתה קורס בשיטת אדלר ומשכנעת אותי שהכל מטרה. יש לתאומות הקטנטנות האלו מטרה ובגללה הן צורחות כל היום. רק אפסיק להתייחס והכל יסתדר, היא מבטיחה לי. כבר אין לי כוח לשמוע אף אחת מהן, ואני לא הולכת לשום אשת מקצוע. אני רוצה לישון.

אפרים הלך לישון הלילה בלי שיחכו לו בגדים למחר, והכיפה, זו שאמורה להיות רקומה, מקומטת נוראות. נתנתאל בכלל נרדם בבגדים במיטה שעל הסדין שלה יש פירורים של עוגה (קנויה, אלא מה). אלישבע בוכה במשפחתון שלה וחוזרת עצובה. אני לא מכינה שיעורים עם דיתי ואין לה שום צמות קטנות ולא סרטים ורודים, ובכל זאת – כל היום אני עייפה.

שוב לאט לאט לאט המוח שלי צולל לשינה ושוב בום. אפרים מתעורר, קודח מחום. אני מגששת לארון התרופות ברגליים יחפות כי הקרוקס שלי (פעם הבטחתי שאני לא אלבש לעולם קרוקס, הן כאלו מגושמות!) נעלמו בחושך, ודורכת על אבן דופלו ששוב אף אחד לא אסף בערב. לא היה לי כוח לדרוש, לא היה לי כוח להכין עמודים של טבלאות על פוליגל ועל לוח שעם שכמו שכתוב במדף העליון של המוח שלי. לא הייתה לי סבלנות ולא סמן לסימוני וי עם סמיילי למצטיינים או עם פרחים מסול שגזרנו אחרי צהריים על שטיח ש- אין. כי שירה ונעמי לא נותנות לי כבר שנה ורבע לחיות את החלומות שלי.

זה כואב נוראות לדרוך על דופלו, אבל אפרים  צריך תרופה עכשיו, ולכן האצבע שלי, הקטנה, ברגל שמאל, מדממת ומגירה סימנים על פני הרצפה כולה עד חדר ילדים. פיסות פיסות של חלבי ודמי נושרות להן, ואיכשהו זה מה שגומר לי את טיפת הכוח האחרונה.

אני חוזרת לכרית שלי והמוח שלי כבר לא מצליח לצלול, הוא פוקד על משהו שם במוח, משהו שאני כבר לא זוכרת את השם שלו, להטיף דמעות לתוך הציפית.

מויש עייף כל כך ושקוע בשינה, כבר אין לו כוח להרגיע גם אישה נכאת רוח. עבורי אין שום מוצץ ומזרק נורופן, לאמא שלי מזמן נגמר הכוח ללטף לחיים ובכלל, מי מלטף לחיים של אמא שצריכה רק לדאוג לכולם? כך שאני צוללת לבד לתוך מצב הרוח הנוראי הזה.

לא ככה רציתי.

רציתי בית רגוע ושמח ועדין, וקיבלתי בית צורח ועצוב ומדוכא. גם מי שמאבדת את החלום שלה חווה אובדן, והידיעה הזו סוחטת ממני צרור של יבבות חנוקות כדי שאף אחד לא יתעורר וידרוש אותי לעצמו. אני גוש של עייפות עם מוח שרק בינתיים עוד ממשיך לתפקד ולשלוח פקודות מתי, מה ואיך.

אני בובות החוטים הזו. אני העייפה כל הזמן. כבר לא מכירה את האיש שאיתו התחתנתי והוא כבר לא מזהה כמעט את האישה חלומת החלומות עם העיניים הנוצצות. כל זה התפוצץ לו. לי. לנו.

אני מנגבת עוד דמעה ושוב קמה לשירה שמשפשפת את האוזניים שלה בעקשנות. מחר יש לי עבודה! אני צורחת בלי קול וחוזרת לארון התרופות לחפש אוטידין. שוב דורכת על אבן דופלו ושוב כואב לי נורא, עכשיו ברגל השניה.

"אפשר לקפוץ אלייך?" שואלת אותי רחלי בטלפון והקול שלה מלא צחוק וחיוכים. "אם אני כבר מגיעה לאזור שלך בגלל בר מצווה לבן של גיסתי, אז שווה לראות מה שלום החברה הכי חכמה שלי שמסמינר".

היא שוב צוחקת את אותו צחוק מלא חיים שהיה לה לפני חמש עשרה שנה ולפנ שלושת הילדים שלה היום. אני מזייפת בחזרה צחוק קליל ומזמינה אותה. "בטח שאפשר היום, את לא מתעלפת מרצפה קצת דביקה, אה?"

היא מתייצבת בפתח הבית שלי שאספתי ממנו מהר את אבני הדופלו, דקה ורעננה עם שתי הילדים המקסימות שלה וסרטים אדומים ויפהפיים קלועים להן בשערות. היא קורנת, רחלי, זה לא רק מהנצנצים בבגד שלה, היא פשוט קורנת בריאות ורעננות ושחרור. מספרת על העבודה הנהדרת, על הילדות, ושואלת אותי מה שלומי. אני לא עונה לה, מחפשת מהר להסיט נושא. איך הצליח לה, לרחלי, החלום.

אני רואה אותה, מלטפת את הילדות שלה, באמת. מחבקת אותן וצוחקת על בובה יעלי של אלישבע שכל כך דומה לרותי סמרטוטי שלהן. אני רואה אותה חיה באמת, לא רק המוח שלה שולחת פוקודות. גם הלב. אני מעפעפת מהר והולכת להכין לכולן שוקו או תה במטבח. רחלי מאכילה את שירה ונעמי שלי בחביתות הקרות. בכל הסבלנות שבעולם היא עושה להן "קוקו" ו"מומו". והן פותחות את הפה שלהן בחדווה.

הלוואי שהייתי גם אני אמא כזו. אמא שיש לה זמן, אמא שישנה בלילות, אמא שחיה את החיים שלה ברגיעה, וממילא יש לה זמן ומלא מקום בלב כדי להדביק מדבקות ולרקום חלומות עם הילדים שלה.

אבל אין לי. אין לי זמן ואין לי לב, הלכו לי התוכניות שתכננתי כל כך בקפידה, ומהחלומות שלי, שחלמתי כל כך יפה וטוב, התעוררתי אלף פעמים הלילה, בבעתה.

רציתי משהו כל כך טוב, למה יצא לי ככה? אני מערבבת את התה לאט לאט, קוצצת לתוכו פרוסות של תפוז. לכוסות של השוקו אני שוברת קוביות של שוקולד וחתיכות של מרשמלו. ככה עשיתי פעם, כשהיה לי זמן וחלום. ככה אני עושה עכשיו כשיש רחלי ולב שאוהב את הילדים שלי במקומי.

במקומי.

אוהב את הילדות שלי במקומי.

האצבע שלי שנפצעה מהדופלו כואבת לי ממש. יש לי זמן לחפש בשבילי פלסטר בארון אמבטיה ההפוך. הילדים יושבים מסביב לרחלי ששרה להם שירים, והבנות שלה עושות לתאומות קסמים ממטבעות שנעלמות אי שם מאחורי הגב ונמצאות פתאום בכף היד, איזה אושר. התאומות צוחקות בקול, גם אלישבע. דיתי מביטה פעורת פה ונתנאל מנסה גם. אפרים מבקש ממני מטבע של עשר אגורות והמוח שלי מהנהן לו כן.

המוח הזה מושיב אותי בצד המיטה של דיתי, שהייתה אמורה להיות הנסיכה שלי ובפועל היא קצת מוזנחת, אני מרגישה קצת מיותר.

אני מסתכלת קצת על החיים שלי עכשיו, מבחוץ, כי רחלי מגישה לכולם את הכוסות עם השוקו והתה המושקעים שהכנתי, במקומי, ומנגבת את האפים הקטנים והדולפים במפיות. גם במקומי. כולם מאושרים, בדיוק כמו שרציתי. כך אני פוניה לרגע של שקט.

שקט גדול שורר בלב שלי כשאני רואה את כולם מחייכים, שבעים מהחביתות הקרות ומהשוקו החם ושוב מחייכים. המנוחה שלמה יורדת עלי כששירה ונעמי לא צורחות אלא יושבות בשקט ועוקבות אחרי הסרטים האדומים של הבנות המתוקות של רחלי.

והשקט הזה מעיר אותי.

לאט לאט הוא מעיר אותי. בלי בום. ככה, זוחלת למוח, ללב שלי, הכרה שלווה, מחויכת, אולי מפויסת.

אי אפשר להמשיך לישון ולחלום את החלום, אומר המוח שלי, שמשתוקק לשינה, אבל משתוקק עוד יותר לחיים. יש כאן רצון אחר. גבוה ממני ועמוק שהצעיד אותי בשביל האין-סוף שלו, ברצונו הטוב. אני הולכת להתעורר לתוכו, להפסיק לחלום, להתחיל לפתור. להגשים משהו אחר.

כנראה יהיה שם שביל שעשוי מאבני דופלו, ואוטידין ונורופן וטישויים. לא בטוח שיהיו תיפורים עליזים וצבעוניים על הווילונות ולא בטוח שיהיו צמות קלועות וכיפות רקומות בצבעים מתאימים לבגדים. זה צובט לי בלב, אבל הפעם אני לא נשברת. רק נצבטת.

כן. היה לי חום ועכשיו יש לי פתרון. יהיו בפתרון שלי אמא שמחה ומקבלת, קצת בהכנעה, בידיים כאלו, פתוחות, את מה שניתן. היא תחייך אמא הזו, כבר לא מדוכאת מפיסות האובדן שלה, כבר לא זועפת מוויתורים. היא תקבל את הצעדים שהכין לה השם הטוב ברצונות הגבוה והעמוק, והיא תלך בצעדים האלו ערנית ושמחה ככל שתוכל. אני מרגישה משהו שמתחיל לנשום בי, ממלא חזרה את הנפש שלי בחמצן נקי.

שירה ונעמי ניגשות אלי בצעדים ברווזיים, מניחות את הראשים המתולתלים על הברכיים שלי. המוח שלי שולחת פקודה ליד ללטף את התלתלים שבכל זאת יש להם ריח של שמפו, והלב חוזר לפעום. פעימה אחת של אושר. פעימה אחת של אהבה.

הייתי כל כך עסוקה בעצב על החלום של התגשם שלא הסקפתי לשמוח בחיים שלי, ודווקא יפה להן קשת עם פרחים ורודים על התלתלים שאכזבו אותי. אני מנסה והתוצאות ממש חמודה.

אני אקח לפתרון שלי את החלום! מבזיק בי רעיון. את החלום על ילדים שמחים, ועל אמא אוהבת, אני אשים בתוך הפתרון הזה, שזרוע בכיות ונדנודים! משעשע אותי לחשוב מחשבות גבוהות בחדר זרוע טיטולים ובקבוקים ושירים של רחלי. לפעמים צריך לעבוד קשה כדי להגשים את הפנים של החלום, גם אם הקליפה שלו התנפצה על חצץ המציאות.

מילים של שיר עולות לי, אני שבה לרוח הנערות שבי ומחייכת סתם ככה. מתחילה לאסוף את הכוסות.

רחלי צריכה לרוץ לבר מצווה. היא צוחקת בעליזות ומורה לילדות שלה ולילדים שלי לאסוף משחקים. אני מביאה מהמגירה דף אחד לבן, בלי פרחים מסול וקריפונים ובלי מדבקות זוהרות. משאירה אותם בינתיים במדף הגבוה במוח. תולה את הדף המקומט קצת בסלוטייפ צר, לא על הפוליגל שאיננו בחדר וגם לא על לוח השעם שאין לנו בינתיים. סתם כך על הדלת. מציירת סמיילים צבעוניים וענקים, עם קריצה, מתחת לכל שם של ילד וילדונת שלי שאוספים את קוביות הדופלו.

הלילה, כשאקום, לא אתקל בהן שוב.

רצית לשאול משהו? להתייעץ?

No Comments

Leave a reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *